<h1>דפי דפי (ל"ו ע"ב)</h1>
<h2>דף כט:</h2>
השגות הרמב"ן על הלכות לולב לראב"ד
[אמר התלמיד. הרי רבנו הרב קובע הלכה דגזול פסול בכל הימים, אבל שאר הפסולין דוקא ביום הראשון, וכשהוקשה לו ממה שאמרו בסוגיא בשלמא יבש וכו' מתרץ דהכי קאמר בשלמא יבש לא קשיא לי דילמא תנא דידן סבר מקרא נדרש לפניו ולא לאחריו, אבל מסקנא מקרא נדרש לפניו ולאחריו] וביום הראשון נדרש על לכם שהוא לפניו ועל הדר שהוא לאחריו, זה תורף דבריו ז"ל. ואם ידחה הרב סוגיא של מקשה לומר דלרוחא בעלמא איתמר, מה יאמר במימרא חתוכה [ל' ע"א] אמר ר' אמי יבש פסול לפי שאינו הדר גזול פסול משום מצוה הבאה בעבירה, כלומר שכשם שהיבש פסול משום שאינו הדר כך הגזול פסול [ו]בשני משום מצוה הבאה בעבירה, דאלמא בשני נמי בעינן הדר, ועוד שזה [ש]אמרו בשלמא יבש בעינן הדר וליכא אינן דברי מקשה לפרש אותם כדרך מקצת ההויות לרוחא בעלמא, אלא על דרך העיקר נאמרה בגמרא, שהרי מן המשנה דקדקו כן דקא פסיק ותני לא שנא ביום טוב ראשון ול"ש בי"ט שני, ומן הדקדוק ששנו במשנתנו סתם הגזול והיבש פסול ומשמע אפילו בשני, ממנו למד ר' יוחנן לפרש הטעם משום מצוה הבאה בעברה, וש"מ דבסברא דקושטא קא סברי ר' יוחנן ור' שמעון בן יוחאי וכל מאן דאוקי גזול פסול בשני, דיבש נמי פסול בשני דבעינן הדר, ועוד (מהניא) [מההיא] דרב נחמן בר יצחק דמקשי ממתניתין לשמואל (הן) [הא] שאול כשר אימת א[י]לימא בי"ט [ראשון וכו' אלא לאו בי"ט] שני, אלמא לר' יוחנן מתני' י"ט שני דשאול כשר וגזול ויבש פסול והיינו משום דבעינן הדר. והרי דברי הרב עצמו סותרין זה את זה, שהוא ז"ל נתן טעם לקביעות שקובע הלכה כר' יוחנן דגזול בשני פסול מסוגיא דשמעתא דאמרינן קא פסיק ותני לא שנא בי"ט ראשון ול"ש בי"ט שני, ועכשו הוא חוזר ומעמיד המשנה כולה ביום ראשון דוקא חוץ מן הגזול שלא כדעת הסוגיא.
והנה הרב ז"ל לפנינו בסוף המחברת חזר [והקשה לדבריו מזה] שהיבש שנוי בין הגזול ושל אשרה ועיר הנדחת שהן פסולין כל שבעה, ונתן הרב דעתו לפסלו כל שבעה והנאהו הטעם האמור בירושלמי על היבש שהוא פסול על שם לא המתים יהללו יה, ובודאי כיון שהוא מת כמי שאינו דומה, וכשל אשרה ועיר הנדחת דמיכתת שיעוריה. וזו קשה מן הראשונה שהוא דוחה את הגמרא שלנו מטעם הירושלמי, ואם ידחה הרב הסוגיא של המקשה לומר דלרוחא בעלמא הוא דאיתמר ובעו למסמך טעמא אדבר תורה, מה יאמר בסוגיא מפורשת במחלוקת ר' יהודה ורבנן [ל"א ע"א] דרבנן פסלי יבש בארבעת המינין, ור' יהודה מכשיר בכולן דדריש הדר באילנו משנה לשנה ולא [חייש] למיתה, ורבנן פסלי להו מדכתיב באתרוג הדר ומקשינן [לולב לאתרוג] ולא פסלוהו מחמת מיתה.
ומה שהרב ז"ל מצרף [טעם] דכיון שהוא מת כמי שאינו דמי וכתותי מכתת שיעוריה, (וסמוך) [היאך נסמוך] בדבר שנראה לעינים בהפך, וכי לולב היבש מתפרך הוא בידים והלא עומד כמה שנים וחזק כרצועות ועושין ממנו חבלים וכל דבר חזק, והרי בהדס שהוא דבר רך ונושר ומתפרך אמרו בגמרא [ל"ג ע"א] יבשו רוב עליו ונשתיירו בו שלשה בדי עלין כשר, ואמאי נימא כתותי מכתת שיעוריהו דיבשין וכמאן דלתנהו דמי והוה ליה נפרצו עליו דפסול, ועוד היכן מצא הרב זה הענין שנאמר על דבר המת שהוא כמי שאין בו שיעור, והלא לענין טומאה כולן מטמאין בשיעוריהן, וכשהוא עומד לשריפה אינן מטמאין דכל העומד לישרף כשרוף דמי כדאמרינן התם בפרק המנחות והנסכים [מנחות ק"ב ע"ב] לר' שמעון נותר ופרה אמאי מטמאין עפרא בעלמא הוא, והיינו טעמא דשל אשרה ושל עיר הנדחת.
וכשנדקדק בגמרא הירושלמית עצמה [פ"ג ה"א] הרי רב יצחק בר נחמני דגמרא דילן אמר בשם שמואל כל הפסולין אינן פסולין אלא ביום טוב הראשון בלבד, והוא בא להכשיר הגזול בשני כטעמיה בגמרא דילן, והכשיר היבש עם שאר הפסולין כולן בשני, [ו]לא הקפיד במיתתו, והם אמרו [שם] ביבשה ציצתו מה בינו לקטום זה הדר וזה אינו הדר, ולא אמרינן כתותי מכתת שיעוריה דציצתו וכמי שאינה דמיא.
אבל עכשו אני חוזר לתרץ השמועות כראוי ולהעמידן בישובן כהוגן. ותחלת כל דבר אני מפרש כי הדר האמור בתורה באתרוג כמו עבות האמור בהדס וכפות האמור בלולב כולהו בשמותיהן דמי[נין] כתיבי, כל היכא דבעינן הדס בעינן שיהא עבות, אבל שוטה כמין אחר דמי ואינו מד' מינין של לולב כמו שהורה הרב ז"ל, ואין צ"ל שאין יוצאין בשני בזיתא ובדולבא דאימעיטו בגמרא [ל"ב ע"ב] מעבות, וכן זה שאמרו בגמרא [ל"ב ע"א] ואימא אופתא, כפות מכלל שהוא פרוד, כל מי שיש בו דעת לישאל יודע שאין יוצאין בשני באופתא זו שהיא חתיכה של עץ הדקל, אלא ודאי מאי דכתיב בשמא דארבעת המינין בכולהו יומי כתיב, והדר נמי בשמא דאתרוג כתיב, וכן בעלי הלשון דורשין שאתרוג בלשון ארמית הוא הדר בלשון הקדש, דריגוג לשון חמדה ותאוה הוא כדמתרגם [בראשית ב', ט'] [נחמד למראה דמרגג למחזי, וכן (בראשית ג', ו') ונחמד העץ להשכיל ומרגג אילנא, וכן (שמות כ' י"ד) לא תחמוד] לא תירוג, ואמרינן [בשטר כתובה] שפר ארג נכסין וקנינין, אלא שר' יהודה דרש (כן הדר ודרש) בו הדר באילנו משנה לשנה.
תדע דלא משתמע להו לרבנן מיעוט דביום הראשון [אלא על] לכם בלחוד ואינו נדרש לא לפניו ולא לאחריו, [דהא] לקיחה דכתיב בקרא אכולהו יומי היא כדדרשינן לקמן [מ"א ע"ב] ולקחתם שתהא לקיחה ביד כל אחד ואחד, ובמנחות [כ"ז ע"א] דרשינן מיניה לקיחה תמה לומר (שיודעת מינו) שארבע מינין שבלולב מעכבין זה את זה, והרי ביום שני נמי כך דינן, אלא דלא ממעטינן יום שני אלא מלכם בלבד, אבל כולהו שאר דינין לא ממעטין (זה), דהכי כתב רחמנא ולקחתם פרי עץ הדר וגו' ושמחתם לפני ה' אלקיכם שבעת ימים כלומר ושמחתם בלקיחה זו לפני ה' שבעת ימים, אבל אי ממעטינן שאר ימים מולקחתם וכ"ש מהדר ושמות הללו, ושמחתם במאי משמע, ואמאי קאי, ומשום הכי לא אפשר להו לרבנן לחלוקי בין יום ראשון ובין יום שני אלא בלכם בלבד וכדפרישית.
ומעתה נתברר שזה שאמרו בשלמא יבש בעינן הדר וליכא שהוא נאמר על דרך העקר ושהכל שוין בו, אבל דבר מפורש הוא במשנה [מ"א ע"א] ובגמרא שהלולב ניטל מן התורה במקדש כל שבעה ובמדינה יום אחד, וביום הראשון בעינן לכם, ובשני יוצא הוא בלולבו של חברו במקדש, ומתני' מרישא דפירקא בלולב של תורה (ש)נשנית כולה עד סיפא (דת"ק) [דקתני] תקנתו של רבן יוחנן בן זכאי בראשונה היה לולב ניטל במקדש שבעה ובמדינה יום אחד משחרב בית המקדש התקין רבן יוחנן בן זכאי וכו', ואלו בתקנתו של רבן יוחנן בן זכאי לא פסיק ותני בפסולי כלום, ולא עליה דקדקו בגמ' כלום, דכי קא פסיק ותני במתני' עדיין לא שמענו תקנה שיהא לולב ניטל במדינה שבעה, אלא על לולב של תורה [שנשנית] ברישא דפרקין עליו הוא שדקדקו ואמרו קא פסיק ותני לא שנא ביום ראשון ולא שנא ביום שני, דבכל לולב הניטל מן התורה קתני הגזול והיבש פסול, בשלמא יבש בעינן הדר, דהדר בשמא דאתרוג כתיב, כל אימת דבעינן אתרוג בעינן הדר כדפרישית, אלא גזול אפילו במקדש אדם יוצא בלולבו של חברו בשני והיכי פסיק ותני גזול דומיא דיבש לפסולא, זהו פי' [המשנה] וזהו הסוגיא שלה, לפיכך הסכימו כל האמוראין בפסול היבש ולא נחלקו אלא בגזול לבדו, הא יום שני של גבולין שהוא מצות זקנים לא הוזכר בשמועה הזו כלל.
אבל מחלוקת אחרת [יש] בסוגיא שלפנינו [ל"ו ע"ב] בענין אתרוג שנקבוהו עכברים וחסר, דמעיקרא קס"ד התם דרב בעי הדר לומר דכל דתקון כעין דאוריתא תקון, ולפי זה כל פסולי ארבעת המינין השנויין במשנה ובגמרא פסולין בתקנתו דרבן יוחנן בן זכאי כשל תורה, ומסקנא כמשנתו דרבי חנינא דחסר ונקבוהו עכברים כשרים בשני של גבולין, דקא סבר דלא מחמרינן במצות זקנים בהנך פסולי דמתני', אבל בשמעתא דריש פרקין לא איירינן [ב]יום שני של גבולין כלל, ולא נחתינן התם למיפסק אי כלישנא דמעיקרא [ד]בעינן הדר במצות זקנים אי כמסקנא דמכשרי בכולהו.
ולא תשתבש בזה לומר היאך הזכירו באותה שמועה יום שני ואנו מפרשים אותו על מצות זקנים, וכאן בתחלת הפרק נאמר על יום שני של תורה, שעל כרחך אתה מודה דכאן בתחלת הפרק ביום שני של תורה אנו עסוקין ועליו משנתנו שנויה בודאי, שהרי ביום שני דמקדש לולב השאול כשר הוא, הילכך הויה זו שהקשו בגמרא קא פסיק ותני לא שנא ביום טוב ראשון ולא שנא ביום טוב שני בשלמא יבש וכו' אין לה ענין בקולא דלולב של דבריהם, אלא לומר דגזול בשני כשר בכל מקום, וכן תאמר בהכרח במעשה דר' חנינא דלקמן דביום שני של גבולין היה מעשה והיאך נלמוד משל סופרים לשל תורה, ועוד יש לפנינו בפרק לולב וערבה [מ"ו ע"א] בריתא (שזוכה) [שנויה] בעושה לולב לעצמו ואע"פ שבירך עליו ביום ראשון צריך לברך עליו כל שבעה ואוקימנא במקדש, ושם [מ"ה ע"ב] אמרו בסוכה שבעה לולב יום אחד והוא ביום שני של גבולין, וכ"ש דבכאן בסוגיא זו לא נחתי להך דיוקא אם חלוק דין לולב במצות זקנים מדינו בשל תורה, ותפסו להם יום שני סתם ולא הקפידו בכך כדפרישית. ועוד דכך כתוב בהלכות גדולות בשמעתא דר' חנינא לא קשיא מתני' ביום ראשון דאוריתא ודר' חנינא בשאר יומי דמצות זקנים היא, ודבר פשוט הוא.
לפי דרכנו למדנו שכל הפסולין השנויין במשנה והאמורין בגמרא בכל ארבעת מינין שבלולב כולם כשם שפסולין ביום [ראשון בגבולין] כך פסולין כל שבעה במקדש, ומשנה חתוכה שנו כאן [מ"א ע"ב] בלולב של תורה אין [אדם יוצא] ביום טוב הראשון של חג בלולבו של חברו ושאר כל ימות החג אדם יוצא בלולבו של חברו, זו דברי ר' יוחנן, אבל לדעת שמואל כלפי ששנינו הגזול בכלל הפגומין שהן פסולין כל שבעה, תאני והדר מפרש ושאר כל הימים אדם יוצא ידי חובתו בלולבו של חברו להכשיר את השאול ואת הגזול.
וא"ת [היכי נימא דכולה מתניתין אפי' ביו"ט שני של תורה, דהא] אתרוג של ערלה ושל תרומה טמאה [פסול ואמרינן בגמ' (ל"ה ע"א) לפי שאין בהן היתר אכילה או שאין בהן דין ממון, והני טעמי לא סגי אלא ביו"ט ראשון דבעינן לכם, אבל] בשני [אמאי] פסולין והא לא בעינן [לכם, י"ל] דאסורי הנאה כתותי מכתת שיעוריה, [דערלה] אין בה שום היתר אלא לשריפה הוא עומד, וכן תרומה טמאה מן הנשרפין היא כדתנן בפרק בתרא דתמורה [ל"ג ע"ב], ואמרינן נמי בפ' במה מדליקין [כ"ה ע"א] כשם שמצוה לשרוף את הקדשים שנטמאו כך מצוה לשרוף את התרומה שנטמאה אלא שאמרה תורה שלך תהא להסיק תחת תבשילך, וכיון ששריפתה מצוה ולשריפה היא עומדת ואסורה בהנאה חוץ מן הנהנה בה בשעת השריפה שהנאתה וביעורה שוה כתותי מכתת שיעוריה, הילכך פסול כל שבעה אע"פ שיש בה דין ממון, והיתר אכילה שהזכירו כאן בגמרא היינו איסור הנאה כדאמרינן כן בעלמא [פסחים כ"א ע"ב] לא יהא בו היתר אכילה. וי"א שזה שהוזכר בגמרא כאן בערלה לפי שאין בו היתר אכילה וכן דין ממון לומר שאף מן השם הזה הם נפסלין, דלא קרינא ביה לכם אלא בדבר שיש בו היתר אכילה ודין ממון, נפקא מינה לאתרוג של מעשר שני בירושלים בי"ט ראשון וכדמפרש ואזיל בגמרא, הא בשני פסוליה דערלה ודאי משום דאיסורי [הנאה] כולהו כתותי מיכתת שיעוריהו דומיא דאשרה ועיר הנדחת, ודומיא דסנדל המוחלט דפסלי בגמרא לחליצה משום דמיכתת שיעוריה, [ומאן] דמכשר משום דקריה רחמנא בגד כדאיתא בפ' מצות חליצה [ק"ג ע"ב], ותנן [תוספתא עוקצין פ"ג ה"ז] נמי [גבי] טומאה הערלה וכלאי הכרם ושור הנסקל וכו' מטמאין טומאת אוכלין ר' שמעון אומר אינן מטמאין, ואמרינן [מנחות ק"א ע"ב] מאי טעמא דר' שמעון מכל האכל אשר יאכל אוכל שאינו יכול להאכילו לאחרים אין קרוי אוכל, אלמא הני לאו אוכל נינהו.
ואתרוג של דמאי בין בשני בין בראשון לכם קרינא ביה דממונו הוא, אלא שבית [שמאי] פוסלין [ל"ד ע"ב] מפני שהם גוזרין בכל אתרוג האסור לו אפילו בדיעבד, ובית הלל מכשירין לכתחלה בדמאי משום דאי בעי מפקר להו לנכסיה והוי [עני, הכי] מפרש עלה בגמרא [ל"ה ע"ב]. הא בטבל גמור לא יטול ואם נטל כשר, וי"א דשל טבל פסול מפני חלקו של כהן דהוה ליה כאתרוג של שותפין כדאיתא בפ' יש נוחלין [קל"ז ע"ב], ואע"פ שיכול לתרום עליו ממקום אחר לא קרינא ביה לכם, ולא דמי לאחין שקנו אתרוג בתפיסת הבית שאם יכול לאכלו יצא, דזכותו של כהן בגויה דהאי הוא ולאפרושי מיניה וביה קאי, ואין פסולו אלא ביום ראשון אלא שלא נשנה במשנתנו [אלא מאי דפסול אפי' ביום שני של תורה], ושל דמאי דקתני ב"ש פוסלין נמי בראשון הוא [אלא] שלא [רצה] להאריך במשנת ב"ש לפרשה, אבל משנת ב"ה מכשירין, בכל הימים היא שנויה (בכולה) [ככולה] מתניתין, ואם הדין כדבריהם כן הוא יתכן שנשנית מחלוקת ב"ש וב"ה בדמאי לעשותו כדין טבל גמור, ומדקתני ושל דמאי ב"ש פוסלין כשל טבל וב"ה מכשירין בדמאי אבל לא בטבל, נפקא מינה שאם היה טבל טמא פסול מפני תרומה ותרומת מעשר שבו שהיא תרומה טמאה דקתני רישא פסול כדפרישית, ואם טבל טהור הוא בראשון לא יצא מפני חלקו של כהן, בשני לא יטול ואם נטל יצא.
אבל אני מתמיה במשנה זו שהיה להם לשנות דין טבל עם מחלוקת של דמאי כדרך ששנו בברכות [מ"ה ע"א] ובפסחים [ל"ה ע"א] ובעירובין [ל"א ע"א], לפיכך אני אומר שיוצאין בטבל וכ"ש בטבל של דמאי, ומתני' תרומה של דמאי קתני, וארישא קאי דקתני של תרומה טמאה פסול בין בתרומה גדולה בין תרומת מעשר, ושל תרומת דמאי כגון שהפריש תרומת מעשר ונטמאת ב"ש פוסלין כשל ודאי דהא אין לה תקנה אלא להסקה, וב"ה מכשירין דאי מפקר להו לנכסיה והוי עני אכל דמאי, דמאכילין את העניים דמאי בין בטבלו בין לאחר שקרא שם קאמר, דמאי שנא, ודבר זה צריך תלמוד.
אבל אתרוג של מעשר שני בירושלים שפסלו בגמרא לדברי ר"מ לא אמרו אלא ביום ראשון, אבל בשני אפילו במקדש כשר מפני שאין בו פסול אלא שהוא ממון גבוה ושאול הוא, וכבר שנינו [מ"א ע"ב] ושאר כל ימות החג אדם יוצא בהן ידי חובתו בלולבו של חברו.
וזהו דין ארבעת מינין שבלולב של דברי תורה, אבל בשל מצות זקנים מצינו בגמרא [ל"ו ע"ב] שהכשירו חסר ונקבוהו עכברים, והוציאו משנתנו מלולב של תקנה והעמידוה ביום ראשון כלומר בלולב הניטל מן התורה שהוא יום ראשון בגבולין והוא הדין כל שבעה במקדש, ומזה נלמוד הפסולין שהזכירו חכמים בפגמין של ארבעת מינין שבלולב כולן כשרין ביום שני של מצות זקנים, וזה בהסכמה מן הגאונים, ודבר ברור הוא דכיון שהכשירו בשני אתרוג חסר ושנקבוהו עכברים דמאוס, היאך נפסול בעל[תה] חזזית ושניטלה הפטמת, אלא כולן כשרין ולא החמירו בשל דבריהם בנויין של ארבעה מינין שבלולב. אבל הפסולין מפני איסורן כגון אשרה ושל עיר הנדחת וכן אתרוג של ערלה ושל תרומה טמאה אלו פסולין הן כל שבעה אפילו בגבולין דכתותי מכתת שיעורייהו ועפרא בעלמא נינהו, ואין צ"ל הפסולין מפני שאינן מינן כגון הדס שוטה וצפצפה שאין יוצא בהן לעולם, וכן אני אומר [בחרות (ל"ב ע"א)] שפסול לעולם, לולב אמרו וזה אינו השם אלא דמי לאופתא דדיקלא שאין יוצאין בהן בשני כלל.
ובכאן יש מקום לספק בפסולין מפני [שחסר] שיעוריהן, כגון הדס וערבה שאין בהם שלשה טפחים ולולב שאין בו ארבעה [ל"ב ע"ב] וכן אתרוג קטן [ל"ד ע"ב], בשני מהו, וכן בנשרו [רוב] העלין שפסולין בראשון (בשלשה עלין) כמו שבאר הרב ז"ל, אם (הכהן) [כשרין] בשני מה (ש)יהא שיעורן, [עלה אחד] בבד אחד כדין ערבה של מנהג נביאים [מ"ד ע"ב], או יהא שיעורן טפח, צריכין אנו לחזר אחר בתי דינין שידונו בשיעורין הללו וירבו בהן מחלוקות בישראל, אלא מסתברא דשיעורן בשני כשיעורן בראשון, לא הקלו אלא בפסולין מחמת נויין, שלא (כנו) [רצו] להחמיר בנוייהן בשני מפני שאינן מצויין בכל מקום ואין מטריחין על הצבור יותר מדאי, וכן בחסר ונקבוהו עכברים שהכשירו נ"ל דוקא שרובו קיים אבל חסר רובו [פסול] אתרוג אמרו ולא חצי אתרוג, הגע בעצמך שחתך הלולב לשנים, אם אכשיר בזה ניטול עלה אחד מן הדקל ונברך עליו ונצא בו, אלא עד שיהא רובן קיים ובהא תורת לולב ואתרוג עליו.
ובדין לולב הגזול דעת התלמיד נוטה לדברי הרב ז"ל שפסק כר' יוחנן, דקיימא לן שמואל ור' יוחנן הלכה כר' יוחנן, וכ"ש הכא דמשמיה דר' שמעון בן יוחאי אמר לה דהוא תנא ור' אמי נמי כותיה ס"ל, לפיכך אפילו בשני של זקנים פסול, ואע"פ שפירשנו אותה סוגיא כולה בלולב של תורה, (כמו) [כיון ש]מצוה הבאה בעברה קטיגור היא אין יוצאין בו לעולם, מקרא מלא דבר הכתוב שונא גזל בעולה [ישעיה ס"א, ח'] והיאך יברך על שנואיו של הקב"ה, אין זה מברך אלא מנאץ [ב"ק צ"ד ע"א], ואדרבה בשני [יותר] פסול שנטילתו אינה מצוה של תורה והוא מזכיר עון להתפש.
ובגמרא ירושלמית שאמרו [פ"ג ה"א] רב יצחק בר נחמן בשם שמואל כל הפסולין אינן פסולין אלא ביו"ט הראשון בלבד, על מתני' דעלת חזזית על רובו נאמרה שם ולהכשיר הפסולין מחמת מומין ביום שני במדינה נאמרה, ולהכשיר את הגזול דאיהו לית ליה מצוה הבאה בעבירה ואתיא כגמרא דילן [ל' ע"א], אלא ששמועתו דרבי יצחק בר נחמני הזכירוה בגמרא שלנו בהכשר הגזול בלבד [לענין] יום שני במקדש ושם הזכירוה בכל הפסולין בשני במדינה, אבל שיטה אחת היא להכשיר הגזול שלא [לחוש] למצוה הבאה בעבירה, הא לדברי ר' יוחנן הגזול פסול כל שבעה בכל מקום. ואין למדין מן הכלל הזה לפסולין מחמת איסורי הנאה ושאין בהן שיעור ושאינן מינן כמו שכתבתי. והרי הרב אומר כן בגזול ושל אשרה ושל עיר הנדחת דפסולין לעולם, אבל נסתייע מן הגמרא הזו בהכשר שאר הפסולין בשני דומיא דחסר שהכשירו בגמרא שלנו, וכבר הזכרתי שהגאונים הסכימו בזה וכך אמרו ביו"ט ראשון דאוריתא פסולין בשאר יומי דרבנן כשרין כדאמרינן באתרוג חסר, אבל אם הוצרכו לדחות הסוגיא שבתחלת הפרק כולה שהוא חולק לפי דעתם על מעשה דר' חנינא וכן הסכימה דעת הרב, אלא שההסכמה בזו יש בה מחלוקת שהראשונים מפרשים הסוגיות כולן ביום שני במצות זקנים, והרב מעמיד אותן אף ביום שני של תורה ודורש מקרא מן התורה בזה.
והגאון רב פלטוי שהזכיר הוא ראה הסוגיא ההיא והטיב לראות במה שהוקשה בעיניו לדחות שמועה גדולה האמורה בלא מחלוקת ואמר היבשין פסולין בין בראשון בין בשני, ולא נתברר מדברי גאון זה כפי מה שהזכירו מדבריו מהו דעתו בשא(מ)ר הפסולין, ואנו קימנו והעמדנו דברים על בוריין בדברים נכונים ומעידין על עצמן שהם אמת, ואע"פ שתלמידים אנו ומימיהם של ראשונים אנו שותים כל כי הא מילתא לימא איניש קמיה רביה ולא לשתוק.
אמר התלמיד. עוד חזר הרב ז"ל והגיה בסוף המחברת כי החכם ר' מנחם ב"ר יצחק הוסיף עוד ראיה לפסול היבש ביום השני ממה שהביא [ל"א ע"א, ע"ב] ר' יהודה [ראיה] לדבריו מבני כרכוס שהיו מורישין לולביהם לבניהם ולבני בניהם לומר שהיבש כשר הוא, ואם איתא דביום שני כשר לדברי הכל מה ראיה יש מזה אם היו מורישין לולביהן לבניהן שהיבש יהיה כשר ביום ראשון, שמא בשביל יום שני היו עושין שאם לא ימצאו לחים יהיו יוצאין בהן מיום ראשון ואילך, אלא ש"מ כי היבש חכמים פוסלין אותו כל שבעת ימים, ש"מ. עד כאן דברי הרב ז"ל שהזכיר בשם החכם ז"ל הנזכר וקבל דבריו, והנה זו הראיה פוסלת היבשין לעולם וסותרת בדברנו כפי דעתם.
ואני תמה היאך קבלה הרב לזו הראיה, וכי ר' יהודה מן הירושה הביא להם לחכמים ראיה שלו, והלא נחלה ממשמשת היא עד סוף כל הדורות, והלולבים עם שאר הנכסים היו נוחלין ומנחילין אותן לבניהן, ושמא בשביל לעשות מהן חבלים ולכבד בהן את הבית היו עושין, אלא ר' יהודה הכי קאמר מעשה בבני כרכוס שהיו מורישין לולביהן לבני בניהם והם נוטלין אותן ויוצאין בהן בחג, ואמרו לו לפי שהיתה שעת הדחק ואי אפשר להן בלחין נוטלין היבשין למצותן, מעתה אין כאן ראיה כלל לדברי חכמים אם הם פסולין לעולם או הן כשרים בשני, שהרי ר' יהודה מנטילתן היה מביא ראיה שלא היה להן לולבין אחרים בחג ומוציאין עצמן ביבשין בין בראשון בין בשני, ועוד נראין הדברים כי המעשה הזה של בני כרכוס קודם חרבן היה שעדיין לא הותקנה תקנתו של רבן יוחנן בן זכאי והיה ר' יהודה מביא ראיה מלולב של תורה, אבל מה שכתבנו למעלה הוא האמת והנכון.
אמר התלמיד. עוד כתב הרב ז"ל בדין של אשרה ושל עיר הנדחת אי לאו של אשרה דמשה היא אלא שהיא משמשי ע"ז ולא גוף ע"ז, ביום ראשון פסול לגמרי ואפילו דיעבד, דהא מכל מקום איסורי הנאה הוא ולאו דיליה הוא ואנן בעינן לכם משלכם, ובשאר הימים לכתחלה לא יטול משום דמאיס ואם נטל כשר, ואע"ג דאיסורי הנאה הוא כיון דאית לה בטלה ע"י גוים לא מיכתת שיעוריה, אבל כשהוא גוף של ע"ז אין לו בטלה עולמית משום דע"ז ביד ישראל היא ואין לה ביטול וכמכתת שיעוריה דמי. [והנה] הרב ז"ל מודה במשמשי ע"ז דישראל שיש להם ביטול, ואין הדברים נראין כך, שהרי שנינו [ע"ז מ"ח ע"א] איזו היא אשרה כל שיש תחתיה ע"ז ותנן נמי [שם] שלש אשרות הן ואחת מהן העמיד תחתיה ע"ז, ובכל אשרה אמרה תורה [דברים י"ב, ג'] ואשיריהם תשרפון באש משום דהוו אשרה דישראל דירושה היא להם מאבותיהם כדאיתא בפ' ר' ישמעאל [ע"ז נ"ג ע"ב], ועוד שהרי למדו בגמרא לע"ז של ישראל שאין לה בטלה עולמית מדכתיב ואשיריהם תשרפון באש מפני שלא התירה אותן תורה בביטול, ומן הכתוב הזה עצמו נלמוד אנו למשמשין של ישראל שאין להם ביטול שכן נמי כתיב ונתצתם את מזבחותם לומר שאין להם ביטול אלא נתוץ ורדוף ואח"כ שרוף, והמזבח אינו גוף ע"ז ולא גדוליה, [ו]אינו אלא שמקריבין עליו לפניה שזהו משמשין, וש"מ משמשי ע"ז דישראל אין להם בטול.
ועוד מצאתי במסכת קדושין תוספתא [פ"ד ה"ז] דתניא המקדש ביין נסך ובע"ז ובעיר הנדחת ויושביה בעורות לבובין באשרה ופירותיה בבימוס ומה שעליו במרקילוס ומה שעליו וכל דבר שחל עליו איסור ע"ז אע"פ שמכרן וקדש בדמיהן אינה מקודשת, ובודאי דבע"ז של ישראל היא או ע"ז ביד ישראל וקא תני כל דבר שחל עליו איסור ע"ז אפילו משמשין אינה [מקודשת], ואלו היה להם בטול מקודשת היא, וכן מה שעליו דקתני היינו משמשין כדאמרינן [ע"ז נ"א ע"ב עיי"ש] עמהם דומיא דעליהם מה עמהם דבר של נוי אסור שאינו של נוי מותר אף עליהם דבר של נוי אסור שאינו של נוי מותר, ותנן נמי [מ"ה ע"א] הן מותרין ומה שעליהם אסור, והיינו צפוי הר דהיינו משמשין.
ואני תמה לדבריו ז"ל שאמר יש להם בטול למה אמר ביום ראשון פסול לגמרי ואפילו דיעבד משום דבעינן לכם משלכם, שאני אומר כל שהוא שלו ויש היתר לאיסורו לכם קרינא ביה, ואיסורי ע"ז לביטולן קיימי ואין שריפתן חובה, וכן אתרוג של מעשר שני בגבולין מפני שעשוי לפדותו לכם הוא.
וכבר ראיתי בפירושי [גמרא עבודה זרה] של הרב ז"ל שחזר בו מזה וסבר דמשמשי ע"ז של ישראל אין להם ביטול, אלא שאמר דמשמשי ע"ז של גוי שהיא ביד גוי ומשמשיה ביד ישראל ובטל הגוי ע"ז שבידו אע"פ שהמשמשין ביד ישראל בטלין הן אגב ע"ז, וזו סברא, דבר חדש חדש הרב ז"ל ואין לי מה אשיב.
אמר התלמיד. עוד כתב הרב ז"ל שזה הדין לענין לולב והדס וערבה, אבל לענין אתרוג בכל אשרה שבעולם פסול בכל הימים ואפילו בדיעבד, משום דהוה ליה מצוה הבאה [בעבירה] משום דקא מתהני מיניה בחזותא וריחא ואפילו בנטילה, וכיון דאי איפשר לנטילתו בלא הנאה פסול משום מצוה הבאה בעבירה, והכי מפרש לה בגמרא גבי אתרוג ולא מוקים לה באשרה דמשה, כל אלו דברי הרב ז"ל. ואני תמה א"כ בהדס נמי יפסל כל שבעה בכל ע"ז ואפילו דנכרי, שהרי נהנין מריחו ומברכין עליו עצי בשמים בכל מקום ועשוי להריח יותר מן האתרוג, והתם אמרינן [ע"ז י"ב ע"ב] לא שנו אלא מעוטרות בורד והדס דקא מתהני מריחא אבל מעוטרות בפירות מותרין, ומה ראה הרב [שלא] להחמיר בשניהם, לדברי הרב היה להם לפרש בגמרא בהדס משום דמצוה הבאה בעבירה כמו שפירשו בנוסחא שלו באתרוג, ולמה [המתינו] לפירוש הזה עד אתרוג השנוי מאוחר במשנתנו, אלו דברים (קרים) [זרים] הם. ואין בנטילה של אתרוג למצוה שום הנאה שאין ריחו נודף כל כך ולא הצריכו בנטילתו לברך ברכת הנהנין, ועוד הנאה על כרחו היא וקיימא לן [פסחים כ"ה ע"ב] איפשר ולא קא מכוין מותר, וכ"ש הכא דלא איפשר ולא קא מכוין הוא, וכבר הוצרכנו לפרש בחנויות המעוטרות בורד והדס שלא אסרום אלא [מפני] שמשתהין שם לישא וליתן ושמא יתכוין ליהנות בריח שלא מדעתו, ואחרים הוציאוה מהלכה לומר דריש לקיש מודה דההיא לית ליה אליבא דמתני' איפשר ולא קא מכוין מותר דמוקי לה כרבנן דפליגי עליה דר' שמעון בדבר שאינו מתכוין. אבל דבר פשוט הוא דנטילת אתרוג האסור כדי לצאת בו מותרת, שאם היה בנטילתו איסור והוא נפסל בכך, של ערלה [ו]של תרומה טמאה משום מצוה הבאה בעבירה היה להם לפרש בו, אבל מה שהזכיר הרב ז"ל של אשרה ושל עיר הנדחת פסול מ"ט משום מצוה הבאה בעבירה אינה עיקר בנוסחאות, ופי' משובש הוא במיעוטן, וכן בנוסחאתו של רבנו ושל ה"ר יצחק ן' גיאת ז"ל אינה לגירסא הזו.
ענין הדס קטום
אמר התלמיד. ראיתי דברי הרב ז"ל בפי' משנה זו ששנינו [ל"ד ע"ב] ר' טרפון אומר אפילו שלשתן קטומין, ודחה דברי רבנו הגדול ז"ל והראשונים שכולם מפרשים קטומים שנקטם ראשן, מן הטענות והראיות שהזכיר במחברת הזו, והסכימה דעת הרב ופירש כי הקטומין הן הפארות שנקטמו מן הגזע, ואחת שאינה קטומה דבעי ר' ישמעאל שיהא גזע שלם עם פארותיו, ואני תמה על הענין הזה א"כ מה ראו לחלוק בהדס [ב]פסול הפארות והלא הכתוב צווח בו ענף עץ עבות והענף הוא הקטום הזה, ומה הוא השלמות שהיה ר' ישמעאל אומר שיעקור אילן גדול של הדס ויטלנו לצאת בו, ואדרבה בערבה שכתוב בה ערבי נחל היה לו לומר כן ויטול אילן של ערבה שלם עם פארותיו, אבל הדס ענף כתיב ביה.
ואחרים רצו לתקן בדרך הרב ז"ל ופירשו שהקטום הזה שנחלקו בו הוא הענף שהיו יוצאין ממנו בדים מצדו ונקטמו הבדים, ונשאר גופו של ענף שלם שלשה טפחים בעלין דקיימי תלתא תלתא בקינא, ובזה היה ר' ישמעאל פוסל דענף שלם בעינן שלא יקטום ממנו לא בדין ולא עלין, ור' טרפון הכשיר בו. ואע"פ שזה יותר קרוב, אלו היו הפירושים הללו אמת לא היו שונין משנתם סתומה לקרותם קטומין.
אלא שהקטימה זו בקטימת הראש היא וכבר שנאוה בפירוש. וצורת השמועה מוכחת כן, שהרי ר' עקיבא שאמר כשם שלולב אחד ואתרוג אחד כך הדס אחד וערבה אחת לא פירש כלום בקטימה, ומה ראו בגמרא לומר ולדרוש להו כר' עקיבא [תלתא] וקטימי שכיחי חד ולא קטים לא שכיח דאלמא דר' עקיבא בחד ולא קטים היא, אלא כלפי ששנינו ברישא דמתני' [ל"ב ע"ב] בהדס נקטם ראשו פסול לפיכך אמרו כן שכל ארבעת מינין בלא קטימת הראש בעו להו מסתמא דמתני', ואין להם קולא בהדס יותר משאר המינין עד שתדרוש להם כר' טרפון.
ומה שהשיב הרב ז"ל דתנא [דמתני'] קרי ליה נקטם ראשו והכא קרי להו קטומין סתמא, אינה תשובה ואדרבה היא הנותנת כדברי הראשונים, דתנא פירש בתחלה קטימה הפוסלת בהן שהן קטימת הראש, ואח"כ שנה שהקטימה בשנים מהן כשרה ובשלשתן היא פוסלת ור' טרפון הכשיר בשלשתן.
ומה שהשיב עוד ממה שאמרו חד ולא קטים לא שכיח ואי בנקטם ראשו כדעת המפרשים והא שכיחי טובא, וגם זו אינה תשובה לפי שדרכו של הדס ליבש בראשו ועליו העליונים נושרין וראשו נקטם, ובמקומו של שמואל שהיו מביאין אותו ממקום רחוק אינה מצויה אלא בקטימת הראש, וכן אמרו [ל"ב ע"ב] עבות שלשה לא משכחינן, דשמעינן מינה דבמקומן בבבל עשיק [עי' לשון זה ב"מ נ"ב ע"א] הושענא.
ואם תשאל אי בקטימת הראש למה הכשיר ר' טרפון בהדס ולא חלק בשאר המינין להכשיר נקטם ראשן בלולב וערבה, הטעם בזה לפי דעתי מפני שההדס כל הדרו בעבותו שעליו חופין את עצו ואין קטימת הראש נכרת בו, מה שאין כן בשאר המינין [קטימת הראש] נכרת בהן ופוגמת בהדרן.
וכיון שסלקנו תשובת הרב מן הגמרא שלנו נחזור לגמרא הירושלמית [פ"ג ה"ד] שהשיב הרב דהתם קרי להו דליות וקתני שתי דליות ואחת שאינה קטומה, ונ"ל שהענפים העליונים שהן גזע האילן שדרכן של [כורמים] לזמור אותן ולקוץ ראשן בכל שנה כדי שיוסיפו, הן הנקראין דליות, והענפים השלמים הן נקראין בדין או פארות בלשון מקרא, ויונתן בן עוזיאל תרגם בו [יחזקאל י"ז ו'] עוברתיה, וכן תרגם אונקלוס [במדבר י"ג כ"ג] זמורה, והוא הענף שכסחו ראשו ועל שם שנזמר נקרא כך, וכן תרגומו על שם שהעבירו ממנה קצתה נקראת עוברתא, ומזה הלשון אמרו חכמים [פאה פ"ז מ"ה] המדל בגפנים, וכולן לשון זמירה וכסוח הן.
והסוגיא שבאותה גמרא שאמר הרב שאין אדם יכול לפרש אותה על דרך קטומי הראש, אבל יתברר מתוך הפירוש שלו לכל מבין שאין הקטומין שלהם דומין למשנתנו, אני מפרש שיהו דברי הראשונים קיימין, וכך הוא פירוש הסוגיא, דר' אבא בר ממל שאל לר' אמי כמה דר' ישמעאל מרבה בהדס ובעי שלשה כך ירבה בשאר המינין למיבעי שלשה, וכשם שדורש ענף ועץ עבות אע"פ שהן (טמונין) [סמוכין] כך ידרוש כפות תמרים ופרי עץ הדר, והשיב לו ר' אמי וכי סבור אתה על [דעתיה] דר' ישמעאל קטום הדור ושנים הקטומים כשרין הן, וכי בעי חד שאינו קטום לנויי מצוה בעלמא קאמר דהדור מצוה בשלם, והתנינן ר' טרפון אומר אפילו שלשתן קטומין ולית בר נש דאמר אפילו אלא דהוא מודה על קדמיתא, כלומר שאין דברי ר' טרפון הכשר בפני עצמו שהוא מוסיף על דברי ר' [ישמעאל] דכל דאמר אפילו מודה על קדמיתא הוא, כלומר דבתראי מודו לקמאי וקמאי לא מודו לבתראי, ואי סבר ר' ישמעאל קטום הדור תרויהו מודו להדדי, אלא לר' ישמעאל שלשתן קטומין פסולין, וכשהכשיר בשנים קטומין ואחד שאינו קטום מפני אותו שאינו קטום הכשיר, דבחד סגי ליה כלולב ואתרוג, והאי דבעי שלשה להדר לולב באגדו קאמר, ור' טרפון נמי הכי ס"ל [ובקטום] בלחוד פליג עליה, ולדעת ר' אמי המדרש שאמר תחלה ר' ישמעאל דריש פרי עץ הדר וענף עץ עבות אינו עיקר אלא להדור מצוה בעלמא אמרה, והבעיא השנית הסמוכה לזאת מוכחת על הפירוש הזה ששאל ר' חגיי לר' יוסי מה בא ר' טרפון להוסיף על דברי ר' ישמעאל, כלומר דודאי כיון דבעי ר' ישמעאל שלשה הדסים כשם שמכשיר השנים בקטומין כך יכשיר בשלשתן ולהדור מצוה בעלמא בעי חד שלם, וא"כ מה בא ר' טרפון להוסיף על דבריו הכל מודים דאפילו שלשתן קטומין כשרים והכל מודים דאחד שלם טפי עדיף והדור מצוה הוא, והשיב ר' יוסי דר' ישמעאל לא סבר קטום הדור, ושנים הקטומין פסולין הן ואינן באין אלא להדר לולב באגודו, אבל היחיד שאינו קטום הוא המכשיר, ור' טרפון סבר קטום הדור.
ולפי זו הסברא לא נחלק ר' עקיבא אלא בערבה, דר' ישמעאל בעי שנים מן התורה דכתיב ערבי נחל, ואיהו אמר אחת ודריש ערבי אחת ללולב ואחת למקדש, או לרבות של בעל ושל הרים, אי נמי לא פליגי אלא ר' ישמעאל איירי בהדור מצוה ור' עקיבא איירי בשל תורה. זהו פירוש הסוגיא הזו נכון וברור, ואיני מאריך בתשובות שיש לי על הפירוש שכתב בה הרב ז"ל לפי שאני חושב על פירושי זה (מזה) מה שחשב הרב ז"ל על הפירוש שלו, שכל מבין עם תלמיד יתברר לו שאין לנטות ממנו ימין ושמאל, והאמת יורה דרכו.
אמר התלמיד כיון שהגיעו דברנו עד כאן מן הסוגיא הזאת הירושלמית אני מעורר את התלמידים בגמרא שלנו בדבר שהוקשה לי כמה זמנים, ממה שאמרו בגמרא [ל"ד ע"ב] אמר רב יהודה אמר שמואל הלכה כר' טרפון ואזדא שמואל לטעמיה דאמר להו שמואל להנהו דמזבני אסא אשוו וזבינו ואי לא דרישנא לכו כר' טרפון, רצו לומר דכיון דאמר להו דלידרוש כר' טרפון אלמא כותיה ס"ל אלא שלא היה רוצה לפרסם הדבר משום דהדור מצוה בשלמין, ולהדור מצוה [עד] שליש במצוה [ב"ק ט' ע"ב], אלא אם המוכרין מעלין בדמיהן יותר מדאי יצטרך לגלות האמת ולדרוש כר' טרפון, וכיון שהדבר כן היאך הקשו בגמרא מ"ט אילימא משום דמיקל ולדרוש להו כר' עקיבא דמיקל טפי, והלא אין הלכה כר' עקיבא שיאמר להם כן.
ועלה בדעתנו לפרש דכולה חדא שיטה היא והכי [פירושה] ואזדא שמואל לטעמיה דהלכה כר' טרפון מדאמר להו להנהו אינשי אשוו וזבינו ואי לא דרישנא לכו כר' טרפון, דמאי טעמא אמר להו כר' טרפון אילימא משום דמיקל ולאו משום דהלכה כמותו אלא לפנחייא [עי' ב"ק ק"ג ע"א] בעלמא דלישוו וליזבון, לימא להו דלידרוש כר' עקיבא דמיקל טפי, אלא ש"מ דלמידרש קושטא קאמר להו והלכה כר' טרפון, ודחינן לעולם לאימתא בעלמא אמר להו ולא הוה דריש להו הכי, והאי דאמר להו כר' טרפון משום דאיהו מיקל מכולהו דתלתא וקטימי שכיחי טפי מחד ולא קטים, באו לדחות בגמרא מה שאמרו תחלה ואזדא לטעמיה, אלא שנשארה שמועתו של רב יהודה משמיה דשמואל הלכה כר' טרפון, זה הפירוש עלה לנו במחשבה כדי להתקיים דברי הגאונים שפוסקין בכל דבריהם הלכה כר' ישמעאל שלשה הדסים ושתי ערבות ואליבא דר' טרפון דאמר אפילו שלשתן קטומין.
אבל אני רואה באמת שזה הפירוש אינו נכון לפרש, שאין לשון הגמרא מסכים עמו, ועוד שזו אינה מדה שיפחידם שמואל בדבר שאינו אמת למכור את שלהם בזול, ונפיק [מינה] חורבא דאמרי אוונכרי קטומין כשרים דשמואל אמר לנו הלכה כר' טרפון, אלא לפי שהיו הכל סבורין שהקטומין פסולין ומעלין בדמיהן של שלמים, היה שמואל רוצה שיעלו בהן עד שליש במצוה להדור המצוה ושותק מהן, ואם המוכרין מתיקרין בהן יותר מדאי ידרוש להם ויגלה לכל האמת, והיה יודע בלוקחין שלא יקפידו כל כך בהדור מצוה ויקפצו כולן על הקטומין.
והענין הזה מצינו אותו בהלכה אחרת שוה לזו, דאמרינן בפ' כל שעה [ל' ע"א] ואזדא שמואל לטעמיה דסבר חמץ לאחר זמנו מותר כר' שמעון לטעמיה דאמר להו שמואל להנהו דמזבני כנדי אשוו וזבינו ואי לא דרישנא לכו כר' שמעון, [ופריך ולידרוש להו כיון דכר' שמעון] סבירא ליה [ומשני אתריה] דרב הוה, הנה בכאן לא ראו בגמרא לומר דשמואל להפחיד ולהטיל אימתו על המוכרין שימכרו בזול הוציא דבר שקר מפיו, ולא עלה על דעת לדחות דאזדא לטעמיה, אלא שדקדקו שם כיון שהוא כן למה אומר להם שידרוש ואינו דורש כן, ומתרצי משום כבודו דרב, וכאן בשמועה שלנו לא הקשה כן לדרוש להו, לפי שהדבר ברור שהיה שמואל מכסה הענין כדי שיהדרו בשלימין, אבל כאן וכאן שמואל מאי דס"ל והוא עביד קאמר להו.
וחזרתי אחר נוסחאות בדוקות, ואיכא נוסחי אחריני דגרסי במקצתיהו גירסא הכי ואזדא שמואל לטעמיה דאמר להו שמואל להנהו דמזבני אסא אשוו זבינו ואי לא דרישנא לכו כר' טרפון, ולידרוש להו כר' עקיבא, תלתא וקטימי שכיחי חד ולא קטים לא שכיח, זו נוסחתן של בעלי הלכות גדולות ופסוקות, וכ"ש שהפירוש שהזכירו דחוי הוא לפי זו הנוסחא.
אבל השמועה אומרת לך דרשני, דשמואל כשפסק כר' טרפון בקטימה הוא שפסק כן לומר דקטום הדור הוא, אבל בחשבון השלשה שהיא מחלוקתן דר' ישמעאל ור' עקיבא לא איירי כלל, ור' טרפון גופיה לא שמעינן ליה דפליג עליה דר' עקיבא, אלא כלפי שאמר ר' ישמעאל שנים קטומין ואחת שאינו קטום אמר הוא אפילו שלשתן קטומין לומר שיוצאין בקטום, אבל לא בא להכריע במנינן אי כר' ישמעאל אי כר' עקיבא, וכן ר' עקיבא לא הכניס עצמו במחלוקת הקטימה אם הקטום הדור כר' טרפון או אינו הדור כר' ישמעאל, ושמואל לא פסק הלכה כר' טרפון אלא בקטימה שהיא מחלוקתו דר' טרפון עם ר' ישמעאל, ונשאר מחלוקת המנין לר' ישמעאל ור' עקיבא, דר' ישמעאל אמר שלשה הדסים ושתי ערבות ור' עקיבא אומר הדס אחד וערבה אחת, ולפי שהדבר ברור בתלמוד [עירובין מ"ו ע"ב] דהלכה כר' עקיבא מחברו הקשו כאן ולדרוש להו כר' עקיבא דבחד סגי להו, ומתרצי תלתא וקטימי שכיחי חד ולא קטים לא שכיח, ואם היה דורש להם כר' עקיבא לא למדו ממנו אלא שהדס אחד והיו עומדים על דעתם שנהגו בשלימין והקטום פסול להן, לפיכך על כרחו יצטרך לדרוש להן בקטימה כר' טרפון, ואם היו צריכין לכך יכול לדרוש להם כר' טרפון בקטימה וכר' עקיבא במנין, אלא שהיה די להם בהשואת המקח בקטימה כר' טרפון, והיה מניחן על מנהגם בשלשה הדסים וביותר מיכן, לקיים הדור מצוה בלולב באגודו.
וכיוצא בזו בפ' שלשה שאכלו [ברכות מ"ט ע"ב] ר' יוסי הגלילי אומר לפי רוב הקהל הן מברכין ר' עקיבא אומר אחד מרובין ואחד מועטין אומר ברכו את ה' ר' ישמעאל אומר ברכו את ה' המבורך, ואמרו בגמרא אמר רבא הלכה כר' עקיבא, ואינו אלא על מחלוקתו הראשונה דבהדי ר' יוסי הגלילי שאחד מרובין ואחד מועטין שוין לברכת (המזון) [הזמון] כשם שמצינו בבית הכנסת, אבל לענין מחלוקת אחרונה שחלק עליו ר' ישמעאל לומר המבורך אמרו בגמרא נהוג עלמא כר' ישמעאל, ואף זו כן, וכל שאי איפשר כר' טרפון [בג' עבדינן כר"ע בחד, דר' טרפון] לא חלק כלל במנין. ועוד בדומין לזו בפ' מי שהוציאוהו [עירובין מ"ה ע"א] שנינו מי שישן בדרך ולא ידע עד שחשיכה יש לו אלפים אמה לכל רוח דברי ר' יוחנן בן נורי, וחכמים אומרים אין לו אלא ד' אמות, ר' אליעזר אומר והוא באמצען ר' יהודה אומר לאיזה רוח שירצה, היו שנים וכו', ר' שמעון אומר למה הדבר דומה לג' חצרות וכו', אלו התנאים כולן ר' אליעזר ור' יהודה ור' שמעון לא חלקו על ר' יוחנן בן נורי שהלכה כמותו, ולא איכפת להו בפלוגתא דידיה ורבנן, אלא על כל מי שיש לו ד' אמות הוא שפירשו, דלמר ד' והוא באמצען ולמר לאיזה רוח שירצה ולר' מאיר בגמרא [שם מ"ח ע"א] שמנה על שמנה הן, ועלה נמי אמר ר' שמעון למה הדבר דומה, לפיכך פסקו [שם מ"ט ע"ב] הלכה כר' שמעון ולא להוציא מדברי ר' יוחנן בן נורי, וזה דומה למשנתנו דר' טרפון [דאמר] אפילו שלשתן קטומין לא פליג אלא בקטימה, והמרבה לבדוק ימצא מהן בתלמוד הרבה יותר.
אבל זו שאמרו למעלה בפירקין [ל"ג ע"א] יבשו רוב עליו ונשתיירו שלשה בדי עלין כשר, ואמר רב חסדא ובראש כל אחד ואחד, בכאן מטין הדברים שאין הלכה כר' עקיבא אלא בעינן שלשה הדסים מדקאמר ובראש כל אחד ואחד ולא אמר ובראשו, אלא שאין המקום הזה ראוי לקבוע ממנו הלכה, דרב חסדא דבעינן לחין בראשן אתא לאשמעינן ונקט ליה הדסים טובא לפרושי בריתא, דלא תימא מאי שלשה בדי עלין לחין דקתני בד אחד בראש כל אחד משלשה הדסים דתנן במתני', קמ"ל דשלשה בדי עלין לחין בראש הדס אחד קתני, וכל כמה דבעי הדסים בעינן בכל חד שלשה בדי עלין לחין, ונקט הכי לאפוקי נפשיה מפלוגתא, אי נמי משום דנהוג, והרבה כזו בתלמוד.
ואם באנו להשוות הגמרא של ארץ ישראל נאמר שזו [ש]אמרו בגמ' שלנו [ל"ד ע"ב] אמר ר' אמי חזר בו ר' ישמעאל, לומר דר' ישמעאל שאמר בתחלת דבריו שלשה הדסים מן התורה, חזר בו בסוף דבריו כ[שאמר אפילו] שנים קטומים ואחד שאינו קטום דבהדס אחד סגי מן התורה ובעי ביה שלם, והשנים מהדור מצוה הן ולפיכך יוצאין בהן אפילו בקטומים, וכן פי' רבינו שלמה ז"ל.
והפי' שכתב הרב ז"ל חזר בו ר' ישמעאל לומר דלא בעי שלמין אפילו בחד מינייהו אלא שלשתן קטומין כשרין הם לו, וכי בעי חד שלם להדור מצוה קאמר, וקבלה היתה בידו בחזרת ר' ישמעאל, [קשה מה זו חזרה] והלא [לא] הגיע לכללו מעולם, לפי שלא היה צריך ר' אמי כלל לחזרה זו שאמר כיון שהוא סובר דר' ישמעאל להדור מצוה קאמר, והיכן אמר ר' ישמעאל דבר [אחד ב]קטומין שחזר בו עכשיו, ועוד (די) שלא תירץ ר' אמי בחזרה כלום מקושי' של שואל, דמ"מ [קשיא] למאי דאמר ר' ישמעאל מעיקרא מה נפשך, ועוד אם חזר בו ר' ישמעאל לגבי ר' טרפון למה הוצרכו לפסוק הלכה כר' טרפון בקטומין היה לנו לומר מודים, אלא מדפסקו הלכה ש"מ עדיין היא מחלוקת, והפירוש שכתבנו למעלה נכון ומחוור הוא, והדברים מוכיחין כן שהרי ר' אמי שאמר כאן בגמרתנו חזרה (ע"י ז"ו) [הוא] שאמר זה הענין בעצמו בירושלמי דלר' ישמעאל עיקר מצוה באותו אחד שאינו קטום היא כמו שפירשנו למעלה.
ומצינו עוד כיוצא בה שתירץ ר' אמי עצמו בפ' הישן [כ"ז ע"א] חזר בו ר' אליעזר, וגם שם כך היא מתפרשת שסוף דבריו של ר' אליעזר (לומר) חזרה מתחלתם, לומר דמה שאמר ר' אליעזר בסוף דבריו מי שלא אכל בלילי י"ט הראשון משלים בלילי יום טוב האחרון חזרה היא ממה שאמר בתחלת דבריו ארבע עשרה סעודות חייב אדם לאכול בסוכה. וכן במס' בכורות [י"ח ע"ב] בפ' הלוקח עובר פרתו גבי רחל שלא בכרה וילדה שני זכרים שתירץ ר' אמי כן חזר בו ר' טרפון לומר דמה שאמר בסוף דבריו מת אחד מהן ר' טרפון אומר יחלוקו חזרה ממה שאמר תחלה ר' טרפון אומר הכהן בורר לו את היפה, דקא סבר ההוא דבריא נפק ברישא ושתי סברותיו נשנו במשנה דמשנה לא זזה ממקומה. בכל מקום השיטה הזו כך היא מתפרשת.
עכשיו כיון שר' ישמעאל שהוא בעל זו המימרא דשלשה הדסים במשנתנו והוא שדרשה בבריתא, כבר חזר בו והודה בסוף דבריו לדעת ר' עקיבא שהדס אחד, ודאי הלכה כמותו שהרי אין כאן חולק עליו כלל, ור' טרפון שאמר שלשתן קטומין על הדרך שאמר ר' ישמעאל הזכירן, [ד]קאמר ר' ישמעאל שנים קטומין שהם משום הדור מצוה ואחד שאינו קטום שהוא מן התורה, ואמר לו ר' טרפון אפילו שלשה אלו כולן קטומין שאף אותו שהוא תורה יוצאין בו בקטום שהקטום הדור הוא, וכיון שהדברים נאין ומשובחין לפרש כן, הדבר ברור ופשוט הוא שהלכה כר' עקיבא כשם שלולב אחד ואתרוג אחד [כך הדס אחד] וערבה אחת, וכן בדין שהלכה כת"ק דברייתא דמעיקרא ערבי נחל לרבות של בעל ושל הרים ולא לשתים אתי כלל, וכיון שנפסקה הלכה כר' טרפון בקטימה למדנו שאדם יוצא ידי חובתו בהדס אחד קטום בלבד.
וזה חדוש שלא כתבוהו ראשונים ולא נתעוררו בחבוריהם [כלל], אלא שראיתי בהלכות ה"ר יצחק ן' גיאת ז"ל תשובה לרב [שר שלום גאון] מדאמר ואי לא דרישנא לכו כר' טרפון ונדרוש להו כר' עקיבא [ואיהו לא דרש להו לא כר' טרפון ולא כר' עקיבא] ושבקינון, ש"מ כר' ישמעאל עבדינן, הנה הגאון הזה ז"ל מתעורר בדברי ר' עקיבא ובדברי ר' טרפון והוא דוחה את שניהם בדבר שאינו לכתחלה ולהתנאות במצוה, אבל בדיעבד לפי דבריו ראוי הוא לומר בין שעשה כדברי ר' טרפון בין שעשה כדברי ר' עקיבא כדברי שניהם להקל יצא, אלא שלא העמידנו הגאון על סוף דעתו שהוא דומה כדוחה דברי כולם ופוסק כר' ישמעאל וזה דבר שאי אפשר להעמידו, וזה שכתבנו הוא הנראה והנכון, אלא שיש (עליו) [עלינו] לחשוד את שכלנו, אבל נראין הדברים, וכדאי הוא ר' עקיבא לסמוך עליו בשעת הדחק.
ענין נפרצו עליו של לולב
אמר התלמיד. הרב הזכיר דעתו ודעת רבנו הגדול בענין נפרצו עליו שאמרו בגמ' [ל"ב ע"א] דעביד כחופיא, שרבנו בעל ההלכות מפרש אותה בנחתכין מן השדרה, והרב מפרש לה בסדוקין לארכו של עלה אחד לשנים ושנים לארבעה, והשיב הרב ז"ל אם כפירוש ההלכות היה לו לומר נפרצו דעביד כהוצי מאותה שהוזכרה שם מאן דגזיל לוליבא דחבריה ועבדיה הוצי קני הוצי ועבדינהו חופיא קני, ואני אומר שדעת רבנו הגדול לפרש כי העלין של לולב כשנחתכין מן השדרה ואוגדין אותן לכבד בהן את הבית נקרין חופיא, לפיכך אמרו כאן שאם נפרדו העלין מן השדרה כשר ויכפתנו למצוה, אבל אם נשברו העלין בסופן ונחתכו מן השדרה שאינן עולין עמה ואינן כפותין לה והוא צריך לאגדן עם השדרה כחופיא זו שהיא מכבדת פסולין, ובאותה שמועה שבפרק הגוזל יש לתרץ לדעת זו שהלולב כשהוא חתוך לשנים באמצע השדרה נקראים חופיא לפי שהן עשויין כחופיא זו שהיא מכבדת שמכבדין בה את הבית, ואע"פ שהעלה לבדו כשנתק לגמרי מן השדרה נקרא הוצא בכל מקום, ג"כ הלולב כשחתכוהו באמצע השדרה לשנים נקרין כך, וכן [יש] מפרשים [ל"ב ע"א] לוליבא דסליק בחד הוצא, העלין שלו הם עולין מצדו אחד בלבד.
אבל המחלוקת הזה שחלק הרב ז"ל בכאן משנה ישנה היא, וכבר [ראינו] לרבנו שלמה ז"ל שפי' בפ' הגוזל הוצא שנתקן עלה עלה [מן] השדרה, חופיא שחולק כל הוצא לשנים כדברי הרב, ובעל ספר הערוך [כתב] שתי הלשונות הללו, אבל אני תמה לפירוש ההלכות היאך יתפרש להן נפרצו עלין דהדס וערבה [ל"ב ע"ב, ל"ג ע"ב], שהעלין שלהם אם נתקין מן העץ מיד הן נושרין, ומקצת הנוסחאות יש שכתוב בהן בהדס וערבה נפרטו אבל נוסח ההלכות נפרצו.
ואני אכריע את הכל ממה שמצאתי [בירושלמי (פ"ג ה"א)] ר' מלך בשם ר' יהושע בן לוי נחלק המתאים כמי שנפרצו העלין, מכאן נלמוד דנפרצו עליו זהו חתוכן של עלין לאורכן באמצע, ונסתפק בנחלקה התיומת שהוא גב ההוצא אם הוא כשר לפי שאין כאן פרצה נכרת והעלה הכפול מתחלת ברייתו כשנים הם אלא שהם תאומים, ובא ר' יהושע בן לוי ואמר כשם שפריצתן של הוצין בדפניהן פוסלת כך חלוקתן בתיומת שלהן פוסלת, ואלו לפי' ההלכות מה (ל)ענין נחלק המתאים לנפרצו העלין, זה פסול בפני עצמו וזה פסול בפני עצמו ואינו (רושם) [השם], ובעלי ההלכות תפסו להם זה הלשון נחלקה התיומת כ(ש)נפרצו העלין דמי ופסול, ולא הרגישו בדבר.
ומכאן יצאנו עוד ידי ספק אחר שהיו מקצת המפרשים מספקים עלינו בפירוש נחלקה התיומת שאינה על העלין שבשדרה אלא על העלה האמצעי שהלולב כלה בו, ועכשו למדנו שהוא על העלין כולן ופסולו משום נפרצו עליו, וכן משמע בהדיא הסוגיא שלנו בגמרא דאפיסקא דנפרצו עליו בעו לה, דאלמא פסולו מאותו (רושם) [השם] הוא ולא בעו לה אפיסקא דלעיל דנקטם ראשו, וזו ראיה מכרעת יפה, וזהו מה שבאתי לחדש כאן.
אבל מה שכתב הרב ז"ל בנתקין מן השדרה ותלויין בה שאם נחתכו ברוב חבורן פסול ואם לא נחתך (רובן) מקום חבורן ברובו אע"פ שתלויות למטה כשר מפני שאפשר לאגדן ולהעמידן כדרכן, אינו נראה ולא נכון, שכל המצות כולן אין יוצאין בהן אלא כדרך גדלתן [מ"ה ע"ב], וזה כיון שמעצמו אין עליו עומדים כדרך גדולן פסול, מכבדת היא זו ואין תורת לולב עליו, שכל לולב הפסול בחתוכו אין אגד מכשירו, [שאם כן אף] נפרצו עליו ונחלקה התיומת יהא כשר שלאחר אגדו [אין] פירצה וחלוקה נכרת בו כלל, אלא כל שאין עליו יכולין לעמוד כדרך גדול[ן] כנטלו העלין דמי, ותנן נפרצו ואין צ"ל נטלו, ועוד שהרי פסלו החרות משום דבעינן כפות וליכא ואע"פ שאיפשר לאגדו ולהעמידו כדרך לולב, אלא כפות כברייתו אמר רחמנא, וכל שנחתכו עליו במקום חיבורן בשדרה ואין כפותי(ה)ן (להועיל למה) [ועולין למעלה] פסול, ואין צ"ל נחתכו ברובן (כ)שהוא [כ]ניטל העלין ופסול.
ענין נטילת פיטמתו של אתרוג
אמר התלמיד. אחרי שעמדתי על דברי רבנו הגדול הכתובים בהלכות בענין ניטלה פטמתו ונטלה בוכנתו, וראיתי ג"כ דברי הרב, עיינתי בסדר משנה זו [ל"ד ע"ב] ומצאתי שהיא מתפרשת תחלתה מסיפא, שהרי שנינו ברישא עלתה חזזית על רובו פסול, והדרה סיפא וקתני עלתה חזזית על מיעוטו כשר, שנו נקב וחסר כל שהוא פסול, וחזרו ושנו נקב ולא חסר כשר, סופא של משנה דוקיא דרישא היא, מעתה לפי הדרך הטוב והישר ג"כ נטלה פטמתו דקתני רישא פסול ונטל עוקצו דקתני סיפא לה כשר כך הם מתפרשים, שהפטמת הוא העץ שהאתרוג תלוי בו באילן, ושנו ברישא שאם ניטלה פטמתו של עץ שהוא כמין דד עגול בעיקרו של עץ פסול, ופירשו בסיפא הא אם נטל היוצא שהוא עוקצו כשר.
וראיה לדבר שלא תמצא בכל שמנו חכמים בד' מינין שבלולב שיאמרו דבר זה כשר בלולב וזה כשר באתרוג אלא א"כ שנו בו פסול באותו הדבר עצמו, כדרך ששנינו [ל"ג ע"ב] בערבה יבשה פסולה הא כמושה כשרה, נפרצו העלין דהיינו כולן או רובן פסולה, הא נשרו מקצת עליה כלומר מיעוטן כשרה, צפצפה פסולה שאינה ערבי נחל אלא גדלה בין ההרים, הא ערבה של בעל כשרה, וכן אמרו [ל"ו ע"א] כושי כשר (משום) דומה לכושי פסול, [ל"ב ע"א] חרות פסול דומה לחרות כשר, כולן על דרך זו במשנה ובגמרא, וכן במשנה זו כך היא שנויה עלתה חזזית על רובו פסול, הא על מיעוטו כשר, שנטלה פטמתו פסול, הא עוקצו כשר, נקב וחסר כל שהוא פסול, הא נקב ולא חסר כשר, כולה מדיוקא דרישא נפקא סיפא, ופירושא דרישא קמ"ל, ולמד על עוקץ היוצא שאפילו נטל כולו כשר ואינו בכלל פיטמת לפסול, ועל סדורן ברישא הם שנויין בסיפא, [שאם לא כן] למה הזכירו (בגמרא) [במשנה] נטל עוקצו כשר, והלא כל מה שאתה אומר באתרוג ובכל ד' מינין כשר חוץ ממה שמנו חכמים לפסול, דהא לא קתני בלולב אלו פסולין בלולב ואלו כשרין כדרך ששנו בטרפות [חולין מ"ב ע"א, נ"ד ע"א], (ואם) [וגם] שם לצורך נשנית, אלא כלפי ששנו נטלה פטמתו פסול שהוא נטילת העץ שתלוי בו מעיקרו, חזרו ופירשו הא אם נטל עוקץ שהוא היוצא כשר.
והיינו דתני [ל"ה ע"ב] ר' יצחק בן אלעזר נטלה בוכנתו, לומר (שהיא) [שאין] בכלל פיטמתו לפסול אלא הנכנס ממנה בתוך האתרוג כבוכנא באסיתא, אבל הבולט מן הפטמת לחוץ בכלל עוקץ הוא, אי נמי לפרש שהפיטמת השנויה במשנה אינה אותה פיטמת שבראשו שהיא שושנתו, אלא הפיטמת שבעיקר עוקצו היא, שהיא נכנסת לו כבוכנא באסיתא ועגולה כראש הדד שנקרא פיטמת ועשויה כמותו, ועוקצו הוא היוצא. וכן מצינו ענין פיטמת ועוקץ שווים לגבי אשה דתנן [נדה מ"ז ע"א] איזהו סימניה בן עזאי אומר משתשחיר הפיטמת ר' יוסי אומר כדי שיהא נותן ידו על העוקץ והוא שוקע ושוהה לחזור, בכאן נמי פיטמת בסופו של עוקץ היא, שהעוקץ הוא חודו של דד שהתינוק יונק, ופיטמת היינו בשר מתעגל שיש סביבות העוקץ בסופו. וכן נמי פיטמה של רמון [עוקצין פ"ב מ"ג] אע"פ שהוא בראשו כך הוא, דבר גס עגול הוא הפיטמת, יוצא ממנה כענין הדד דבר חד שהוא עוקץ לפיטמת לא לרמון. וזו דרך ישרה ומתחוורת במשנה זו.
ואין לספק עלינו הפירוש הזה ולומר שנפרש הפטמת בחוטמו של אתרוג שהיא שושנתו, ויהא העוקץ שם בסוף הפיטמה כענין בדדי האשה שאמרנו, לפי שאין באתרוגין בראשן דבר מתעגל שיקרא פיטמת ועוקץ יוצא ממנה, אבל יש במקצתן כעין עוקץ יוצא מחוטמן ובסוף העוקץ מתעגל כעין פיטמה קטנה, ועוד שאינו נקרא עוקץ אלא היוצא בסוף, וראשו של דד בצד גופה של אשה לפיכך נקרא היוצא עוקץ, אבל היוצא מחוטמו של אתרוג [אין] פיטמת ועוקץ יוצא ממנה כדי שאם ינטל העוקץ תשאר הפיטמת [ש]שנינו, ונקרא כן לפי שהוא עוקץ לפיטמת, שראש הפיטמת הוא מחובר באתרוג, ועוקצה הוא היוצא וכן עוקץ הדד, אבל עכשו ששנינו נטל עוקצו של אתרוג דבר ברור הוא שאין היוצא בראשו נקרא עוקץ לאתרוג אלא היוצא בסופו הוא עוקץ לו. וכן שנינו [סנהדרין מ' ע"א] בכל הפירות מעשה ובדק בן זכאי בעוקצי תאנים, ושנו במס' עוקצין [פ"א מ"ו] עוקצי האגסין והקרוסטמלין והפרישין והחזררין, עוקץ דלעת טפח עוקץ [קינרס טפח ר' אלעזר בר' צדוק אומר טפחים הרי אלו מיטמאין ומטמאין ולא מצטרפין], ושאר כל העוקצין לא מיטמאין ולא מטמאין, הרי שאין עוקצין אלא בסופן, והיוצא מחוטמו של אתרוג מיטמא ומצטרף שהוא נאכל כאתרוג, ועוד נטלה בוכנתו אינו מתפרש במקום חוטמו של אתרוג שאין שם כעין בוכנא באסיתא כלל, אבל הפירוש שכתבנו הוא האמת והנכון.
וזהו שאמרו בירושלמי [פ"ג ה"ו] תמן אמרין [שושנתו] ר' יצחק [בר חק]ולא אמר פיקה. כאן וכאן דברי ר' יצחק אחד הם, שהבוכנא הזו קרויה פיקה לפי שהיא עשויה כפיקה והיא פי הכוש שהנשים טוים בו, כדתנן [אהלות פ"ז מ"ד] עד שיעגילו ראש כפיקה של צמר, ואיתמר עלה [בכורות כ"ב ע"א] שלש פיקות הן של אשה כשל שתי של בהמה כשל ערב גוש הבא מארץ העמים כפיקה גדולה של סקאין, וכל דבר שמתעגל ובולט ויוצא כבוכנא שבעוקץ האתרוג קורין פיקה, וכך אמרו לענין מומין [שם מ"ה ע"א] פיקה [יוצאה] מגודלו.
וא"ת למאן דאמר [בירושלמי שם] שושנתו והלא סדר המשנה מוכיח שהיא בעוקצו של אתרוג לפי דברינו, זו אינה שאלה מפני שאין ענין המשנה עולה כן, לפיכך לא הזכירו בגמרא שלנו אותו הדעת והוא דחוי אצלם בגמרא שלנו, והסכימו בלא מחלוקת כדברי האומר פיקה דהיינו בוכנתו, וי"ל דמאן דאמר התם שושנתו ר"ל שאף השושנה בכלל פיטמתו היא, ולדבריו בין שניטלה פיטמת שבראש בין שניטלה פיטמת שבסופו [שנינו] שהן פסולין, ומ"מ דברי ר' יצחק כאן וכאן ברורים הם שהפיטמת הזו [ש]שנינו בסופו של אתרוג היא בעיקרו של עוקץ וכמו שפירשנו.
עכשיו נחזור על דברי רבנו הגדול בעל ההלכות, הרי לדבריו נטלה פיטמתו דמתני' שהיא השושנה פסול אחד הוא שהוא בחוטמו של אתרוג, ונטלה בוכנתו דתני ר' יצחק בן אלעזר פסול אחר הוא ובמקום אחר הוא בסוף האתרוג בעץ שתלוי בו, ויש לתמוה עליו פה קדוש היאך יאמר דבר זה, א"כ היה לנו בגמרא לומר [תנא] ר' יצחק בן אלעזר נטלה בוכנתו פסול, וכן אם הבריתא הזו של ר' יצחק בן אלעזר היתה שנויה על נטל עוקצו דמתני' כך היה לו לשנות נטלה בוכנתו פסול, מדלא מדכרי בגמרא בנטלה בוכנתו לא כשר ולא פסול ש"מ שלא באו אלא לפרש אחד מן השנויין במשנה, אבל יש לו לדחוק ולתרץ שרצו בגמרא לומר דר' יצחק בן אלעזר תני במתניתיה ניטלה בוכנתו עם הפסולין ששנויין במשנתנו, והנה אין זה מתחוור, ועוד קשה לדברי רבנו תנא דמתני' ששנה פסול בראשו של אתרוג והכשר בסופו, היאך השמיט פסול שבסופו שהוא בעוקץ עצמו.
וכדעת הזו שבהלכות כתב רבנו האיי גאון ורבנו חננאל בפירושי פיטמתו ובוכנתו, והם ז"ל אמרו דפיקה המוזכר בירושלמי הוא המקום העגול שבולט ויוצא מחוטמו של אתרוג והוא מקום השושנה, ושתי תשובות בדבר, א"כ מי שאומר שושנתו הוא הפרח עצמו והפרח אינו נקרא פיטמת אלא נץ שמו, כדתנן [עוקצין פ"ב מ"ג] הפיטמה של רמון מצטרף [והנץ שלו אינו מצטרף], ולא עלה על דעת מעולם שיפסל האתרוג בשביל הנץ לפי שהוא נושר מעצמו ואינו מגופו של אתרוג, ואין הפרח נמצא באתרוגין אלא בקטנן, אבל בשעת גמר פרי וכ"ש בתלוש אינו בהן, אלא ודאי מי שאמר שושנתו הוא הדד היוצא בחוטמו כמין עץ והיא שושנה שלו כדכתיב [מלכים א' ז'] פרח שושן, א"כ הפיקה בסופו של אתרוג היא, ועוד כיון שמצינו בשתי הגמרות דר' יצחק מפרש משנתנו זו, הדברים מוכיחין דכאן וכאן דבר אחד אמרו, ומה שאמר ר' יצחק כאן בוכנתו הוא מה שאמר שם פיקה, אבל מה שפירשנו למעלה מתיישב יפה בסדור המשנה ובלשון שתי הגמרות.
ועוד הדבר ברור לפי הגירסא הנמצאת בהלכות והיא ששנוי בהא דתניא [ל"ו ע"א] אתרוג תפוח סרוח וכו' עד האתרוג הבוסר ר' עקיבא פוסל וחכמים מכשירין, [עלתה חזזית על רובו ניטלה בוכנתו נקלף נסדק נקב וחסר כל שהוא פסול], עלתה חזזית על מיעוטו נטל עוקצו נקב ולא חסר כל שהוא כשר, הנה זו הבריתא השנויה בזו הנוסחא ודאי מתניתיה דר' יצחק בן אלעזר היא דתני בוכנתו ולא תני פיטמתו כלל, אלמא בוכנתו כפירוש פיטמתו שנו אותה ואינה פסול אחר.
מעתה אותו שנטלה ממנו השושנה או שנטל מקומה מנין לנו שיפסל, ומצינו לרב יצחק אבן גיאת ז"ל שהכשיר, וכן אני אומר דכיון דרובן של אתרוגין אין להם אותו דד של שושנה אף כשיש לו ונטלה ממנו כשר, כמין ברייתו הוא וכשר ואינו מגופו של אתרוג שיפסל בו, ואם היה פסול שונין היו אותו במשנתנו, והרב פסל בנטל ממנו מקום שושנתו (ודם) [ודן] בו כנטלה בוכנתו, ואין אנו רואין דבריו, אלא שאנו אומרים כבר הורה זקן.
ענין הפסולין שלא הזכירו חכמים
אמר התלמיד. איני כמשיב על דברי הרב ז"ל אלא כמוסיף על דבריו, מה שנסתפק בנפרצו עליו אם הוא רוב עלין או אפילו במיעוטן, כבר המציא לנו ראיה מפורשת מן התוספתא [פ"ב ה"ח] דהתם [קתני] בהדיא או שנפרצו רוב עליו פסול, ומכאן נמי שהעלה עצמו [פסול] ברובו, ואני רואה עוד משנתינו מפורשת בכך שכל ששנו חכמים במשנתנו באחד מן המינין שבלולב נוהג הוא בשלשתן, שבלולב והדס וערבה שנינו הגזול והיבש של אשרה ושל עיר הנדחת נקטם ראשו נפרצו עליו, לא שנה באחד מהם כלום אלא דברים שאינן בשאר המינין כגון ענביו מרובות בהדס, והצפצפה בערבה, חוץ מזו ששנו כמושה דתנן בערבה וה"ה לשאר המינין, דהא תניא בגמרא [ל"א ע"א] וכולן כמושין כשרים, ולמה שנו אותה בערבה מפני שדרך ערבה בכך הוא וה"ה לשאר המינין, ואין בכלל נפרצו עלין דקתני אלא כולן או רובן, אבל מקצתן כשרין ויגיד עליו רעו.
וכשעמדנו על הנוסחאות הבדוקות לא מצינו בהם הגירסא הזאת שסמך עליה נפרטו עליו לא בהדס ולא בערבה אלא בכולן נפרצו עליו שנינו, וכן בפירושי רב חננאל ובהלכות רבנו, וכי למה ישנו חכמים (אם) [את] לשונם בזו, ליתנו נשרו עליו ונשרו עליה כדקתני בסיפא נשרו מקצת עליה, או ליתני בסופה נפרטו מקצת עליה כדקתני ברישא, מה ראו לשנות ברישא נפרטו ובסופה נשרו, ובבריתא נמי [קתני] נשרו רוב עליו ונשתיירו בו מיעוטן, וכן בכל מקום לשון נשירה תפסו להם חכמים, אלא לענין פרט שאמרה תורה שנינו [פאה פ"ז מ"ג] נפל לארץ ונפרט, והוא לשון חכמים בגרעינין הנפרטין כמו שאמרו [מעשרות פ"ג מ"ט] היה מגרגר באשכול ופורט ברמון, אבל בעלין הנופלין לא תפסו להם חכמים בשום מקום אלא לשון נשירה, מעתה נפרצו עליו שהכשיר הרב [ב]הדס אינו הכשר.
מ"מ אע"פ שהשוינו שלשה מינין שבלולב בדינין הללו אני מסתפק בשאר הפסולין שנשנו בבריתא בלולב [ל"א ע"ב, ל"ב ע"א] כגון כפוף וקווץ ועקום דומה למגל אם נפסול כן בהדס ובערבה, והדעת נוטה שלא נאמרו פסולין [אלו] אלא בלולב מפני שהוא דומה לשדרה, וכל שאינו זקוף ועומד בעל מום הוא, אבל הדס וערבה בין כפוף בין עקום ברייתן של ענפים הם להיותן כך, תדע שהרי בלולב עצמו אמרו [שם] לא שנו אלא לפניו אבל לאחריו כשר, ואלו הדס וערבה אין לו פנים ואחורים וכולן כשרים הם, ועוד שאדם יכול לפשטן ולהסיר [עקמימות] שלהן משא"כ בלולב, מ"מ היתה סוכה של הדס שאינה מתפשטת כשרה.
וכן הקווץ עצמו אינו אלא בלולב שפעמים נעשין עליו שלו כקוצין כעין הכופרא, ובעינן נעם וזה חובלים הוא, אבל הדס וערבה אין דרכן בקוצין כל כך וכשרין, ועוד (מה) [מן] הטעם שאמרנו שיכול הוא [להסיר] הקוצים מן [העץ] שקוציו בעצו הם גדלים, אבל הלולב העלין עצמן נעשין בו לקוצים, וכן מקצת נוסחאות שכתוב בהן כווץ לפסול, גם הוא אינו אלא בלולב מפני שעליו קשין והן פשוטין ועומדין, וכשמתכוצין כעין עור שחרכו פסול, אבל הדס וערבה עלין שלהן רכין הן ואינן מתכוצין.
אבל הסדוק שאמרו בלולב [שם] והוא דעביד כהמנק כזה ץ היה אפשר מן הסברא והכרע הדעת לפסול בהדס וערבה, אלא שאני אומר שהלולב מפני כובד עליו שמכאן ומכאן הוא עומד כהמנק, וכל שעה ושעה גדל והולך, אבל הדס וערבה הסדק שלהן מתהדק הוא ואפילו נסדק ונפתח הסדק אדם יכול להחזירו לעמוד כשלם, ואם נסדק רובו פסול דשברין בעלמא נינהו.
וכל זה בשלשה מינין הללו שהם מיני עצים ודומין זה לזה והשוו אותם במשנתנו, אבל פסולין שמנו חכמים באתרוג, כנגדן בלולב והדס וערבה הודה הרב שהן כשרין, מעתה נקב וחסר כל שהוא ובעל[תה] חזזית ונקלף לבן כושי ומנומר ירוק ככרתן, אלו כולן בלולב כשרין הן, וראיה הביא מן הסדוק שהוא כשר בלולב והוא דלא עביד כהמנק, ופסול באתרוג. ואלו הן דברי הרב ודברים נכונים וברורים הם.
אלא שיש לי להוסיף ולהוציא מן הכלל הזה הכבוש והשלוק, שהדברים מראין בהדס וערבה שכבשן או שלקן לרפואה או לענין אחר שהן פסולין, לא הכשירו בהן אלא כמושין אבל מבושלין לא, וכן בפסולי לולב שלא נאמרו באתרוג כגון שהיה אתרוג כפוף ועקום דומה למגל בין שנעשה מעצמו כך או שגדלו בדפוס כשר דלאו כמין בריה אחרת היא, וק"ו ממי שעשאו
